בשנות החמישים, עקב הפופולריות והיישום של ייצור פלדה נושבת חמצן וטכנולוגיית פיצוץ תנורי פיצוץ וההתפתחות המהירה של תעשיית דשני החנקן, פותח ציוד הפרדת אוויר לקנה מידה גדול, ויושמו תוצאות מחקר מדעי מודרני, כגון השימוש במדחסי טורבו והרחבת טורבינות.
לאחר הציוד, מחליפי חום צלחות, מיקרו-מחשבים וסופחי מסננות מולקולריות, ציוד הפרדת האוויר שופר והשתכלל באופן מתמיד. לחץ האוויר בציוד ירד מלחץ גבוה (20 MPa) ללחץ נמוך (פחות מ-1 MPa), גם צריכת החשמל ליחידת מוצר ירדה בהדרגה (צריכת החשמל למטר מעוקב חמצן ירדה מ-1.5 ל-0.6 קילוואט · שעה). ציוד מודרני להפרדת אוויר יכול לייצר מוצרים גזים או נוזליים בעלי יכולות שונות וטוהר שונה, ויכול גם לייצר חמצן וחנקן בטוהר גבוה במיוחד (כגון 99.998% חמצן ו-99.9995% חנקן). ציוד הפרדת האוויר יכול להתבסס גם על צרכי המשתמשים. באמצעות השליטה במחשב האלקטרוני ניתן להגדיל או להקטין את מספר המוצרים בכל עת כדי להשיג את המטרה של שימוש חסכוני בחמצן. עד שנות ה-80, כושר ייצור החמצן של ציוד הפרדת אוויר בקנה מידה גדול הגיע ל-70,000 מטר (/שעה; לחץ האוויר ירד ל-0.36 MPa; תקופת הפעולה הרציפה יכולה להגיע ליותר משנתיים.
